<h1>ספר השטרות לרבינו יהודה אלברצלוני</h1>
<h2>דף כא:</h2>
והשטר העשירי הוא הקרוי ביטול מודעי. והוא כגון ראובן שאנס את שמעון למכור לו שדהו או לתתו לו במתנה וכיון שראה שמעון שהוא אנוס הלך ומסר מודעא בפני שני עדים כשרים ואמר להם רבותי ידוע וברור לכם אונס שראובן אונס אותי למכור לו או לתת לו את שדי במתנה ועכשיו אני מוסר מודעא בפניכם ואני מוכר או נותן לו את השדה במתנה לדחות בו את השעה ולמחר אני תובעו בדין, ואחר שמסר מודעא זו הלך ומכר לראובן אותה שדה או נתנה לו במתנה וכיון שנכתבו אותן השטרות וזמן שטר המודעא חתום לב"ד וב"ד מוציאין אותה שדה מראובן ומחזירה לשמעון בדינין ידועין המפורשין במקומן מה יעשה מן הפירות שאכל ראובן מן השדה אם נשתהית בידו השדה שיאכל ממנה ראובן הפירות הרי שמעון מחזיר לו את הדמים שנטל מראובן ולקח שדהו שמכרה באונס ואם היא מתנה לוקח השדה בלא כלום ואם אכל פירות מחזירין עם השדה וזה אנו עתידין לפרש בסייעתא דשמיא במקומו בהלכות מודעא אבל הזכרנו בכאן קצת הדברים לסדר ענין שטר בטול מודעי, שאם הלך זה ראובן האונס לשמעון לאחר שידע שהוא מסר עליו את המודעא ואין המכירה או המתנה מועילין לו כלום מפני שידוע הוא אונסו כי יש עליו חתום שטר מודעא והלך ופייסו ונתן לו ממון לשמעון ואמ' לו הרי לך ממון זה ובטל לי אותה המודעא שמסרת על מכירה פלונית או על מתנה פלונית שנעשית לי באונס וביטלה שמעון זה בעצמו בלא שום אונס אלא מפני הממון שלקח ממנו עשה ברצון נפשו בדלא אניס וביטל המודעא הרי המכירה או המתנה קיימת והמודעא וזו שטר העשויה על זו הדרך היא הקרויה ביטול מודעא וצריך לו לכתוב בזו השטר הקרויה ביטול מודעי כי ידעו העדים שלא היה אנוס אלא שברצון נפשו בטל המודעא הראשונה ובכך היא קיימת השטר ביטול מודעי אבל אם היה ידוע שגם זה השטר הביטול מודעי היתה נמי באונס כגון שמסר זה שמעון מודעא גם על אותו הביטול מודעי שאמ' לשני עדים מקודם והודיעם בבירור אנסו וכתבו לו מודעא על הבטול מודעי גם זו השטר הביטול מודעי נמי הרי הוא בטלה במודעא שמסר עליה מקודם, אבל אם מסר זה שמעון מודעא על המכירה או על המתנה ולא קנה ממנו ראובן אחר כן אותה המודעא לבטלה לו אלא ששמעון מוציא שטר המודעא חתום או העדים שמעידין עליה שמסרה בפניהם וראובן מוציא שטר המכירה או שטר המתנה הרי אותה המכירה והמתנה בטילות. אבל צריכין אנו לדקדק שאם כתו' באותה המכירה והמתנה בביטול כל מודעי שכותבין עתה בכל השטרות וידע הדבר בבירור שלא שאלו העדים למוכר או לנותן אלא שכתבו זה על דרך שופרי דשטרי אינה נבטלת אותה שטר מודעא כלל בכך אבל אם כתובין ביטול כל מודעי במכירה או במתנה ואין ידוע אם שאלוהו העדים למוכר או לנותן בכך או אם בטלם באונס גם זה כולו אנו עתידין לפרשו בסייעתא דשמיא בהלכות מודעא וכתיבא נמי תשובה לרבי' האיי גאון הכא בהאי עניינא. גרסינן בפר' חזקת הבתים [ב"ב מ' ע"א] רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו [לא כתבינן מודעא אלא היכא דלא ציית דינא אביי ורבא דאמרו תרווייהו] אפי' עלי ועליך, אמרי נהרדעאי כל מודעא דלא כתיבה, אנן ידעינן באונסיה דפלוני לאו מודעא היא מודעא דמאי אי דגט אי דמתנה גלויי מילתא בעלמא היא ו[א]לא מודעא דזביני הא אמ' רבא לא כתבינן מודעא אזביני מודה רבא היכא דאניס כגון מעשה דפרדיס' דההוא גברא דמשכין פרדיסא לחבריה לשלש שנים בתר דאכלה שלש שנים א"ל אי מזבנת לה ניהלי מוטב ואם לאו כבישנא ליה לשטר משכנתא ואמינא לקוחה היא בידי כי הא ודאי כתבינן.
ונשאל הגאון רבי' יצחק ז"ל [שו"ת הרי"ף סי' מ"א] ושאלת (לך) לפרש [לך] דין המודעא במקח וממכר ובמתנה ובגט, וכן הא דינא במקח וממכר שאינה מודעא מעולם [עד שיתברר האונס של מודעא ואם אין אונס אין מודעא וכן אם בטל האונס המודעא אינה נתבטלת] (אלא) עד שיבטלנה בלא אונס שההודאה באונס אינה הודאה כמו שאמ' [שם מ"ז ע"ב] אי לאו דאודי ליה הוה ממטי ולחמריה לשהואן שהוא בית הסוהר. ואית דגרסי לשחור מלשון אונס כדכתיב לא חמור אחד מהם נשאתי ומתרגמינן לא חמרא דחד מנהון שחרית אבל דין המתנה והגט אינו כן אלא שמודעא קיימת במתנה ובגט ואפי' שלא באונס שהטעם בדבר משום גילוי דעתא דנותן מתנה מבעל וכיון שנגלה דעתו שאינו רוצה בהכין סגיאי ואם חזר וביטל אותה מודעא הרי היא נבטלת אלא שמודעא דמתנה אינה נבטלת באונס כדין המתנה והמקח וממכר אבל מודעא דגט נבטלת באונס ושלא באונס ובלבד שיהו הגירושין בדיני ישראל אם הם בדיני אומות העולם אינו גט אפי' לא מסר מודעא כמו שאמ' [שם מ"ח ע"א] גט המעושה בישראל כשר ובגוים פסול. והטעם במודעת הגט שהיא בטל באונס משום שהוא חייב לגרש ואם לא גירש כופין אותו וכן נמי אם מסר מודעא כופין אותו לבטלה.
ונשאלתי [עי' שו"ת הרי"ף סי' ה'] ראובן היה לו עבד ונתנו מתנה לשמעון והקנה אותו לו ולאחר זמן ביקש לחזור בו והוציא שטר מודעא באותה מתנה והוציא שמעון שטר המתנה וכת' בה ששמעון זה היה בידו שטר מתנת ראובן שנתן לו העבד אלא שהיה השטר בנייר שאינו חזק והעמיד על טופסו שלשה עדים וכת' בנייר חזק אות באות והעידו אותם עדים על אותו שטר המחודש ונתקיימה אצלם עדות העדים שהיו באותו שטר ראשון ונמצאת זמן השטר קודם לזמן המודעא וטען ראובן ואמ' שכיון שהעתיקו העדים את השטר הוחלף הזמן והוקדם זמן המודעא שלו ושמעון אומ' לא העידו העדים (את) [על] השטר עד שהניחו אותו עם הראשון ולא נמצא ביניהם חילוף אות אחת. תשובה אם זמן המודעא אחר זמן המתנה אין המודעא מועלת כלום וזה שטוען שהוחלף הזמן אינה טענה ובלבד שיהיו אילו השלשה עדים שהחליפו השטר בקיאין בשטרות [ובענינים כדי שלא יוכל אדם לרמות אותם ואם אינם בקיאים בשטרות] ובמקומות המחק והגרד ישבע בעל המתנה היסת שלא החליף בשטר אות אחת ולא רימה ויחזיק בעבד.
ונשאל רבי' האיי גאון ז"ל ודשאלתון האי מאן דמסר מודעא אאונסא דידע ואמ' ליה אונס (לא) [ל]נאנס בטיל מודעי ואונסיה ובטיל מי מועיל האי ביטולא למיפסד מודעא קמא או לא תנינא מיהא אית ליה למכתבא ולאודועא ביה אונסיה ודאניסה לבטוליה מודעא קמא והוי מודעא או לא. מיהו חזינן בתיקון שטרי דילנא דכתי' בהון וכל מודעי ותנאי ומודעי דמודעי דנפקי מגו מודעי עד סוף כל מודעי שמסרתי ושעתיד אני למסור (מטלתים) [בטלתים] מעכשיו בכל לישני דמבטלי בהו רבנן מודעי ותנאי אגליא לן דעתהון דקמאי דתקינו הא מילתא דאי בטל נאנס בטל ודאית ליה למימסר מודעי אמודעי והני מילי אי לא אמ' אלא ומודעא שמסרתי יהא בטל אבל אי אמ' כל הני מילי דתקינו וכת' לה בטלי להו כל מודעי. כען אית לנא הכא שאלתא אי אניס איניש אונס במידי ואנסיה נמי למיכתב בשטרא כל הני מילי דתקינו רבנן וכתב ליה ואשתמודעהו אינשי וידעי בהאי אונסא וכתבו ליה מודעא ואדעוה ביה דאנסוה למיכתב כן וכן מי סלקא אדעתך דלא הוי (א)מודעא וה(ו)א אונס רחמנא פטריה והיכי מחייבינן ליה במידי דאתניס ביה סלקא אדעתין הכי אלא מודעי מודעא דכי היכי דמהני מודעא למידי דמתניס ביה הכי נמי דמהני לבטול מודעי אגב אונסיה וכיון דכן היא מאי אהני כתיבת כל דין הלא אם מסר מודעא קמא בטיל ליה בהני מילי ואי אתניס לבטולי אית ליה למיכת' מודעא אחרינא הכי נמי אי לא הוה כתו' אלא וכל מודעי שמסרתי יהיו בטלים הלא ביטל מה שכתב הראשון ואית ליה כדמתניס למיכתב מודעא אאונסיה מה הפרש בין ובטלתי מודעי (ודיו) ובין מודעי דמודעי וכל הני מילי ועוד אע"ג דלא (אאנפיק) [אנסיה] לבטוליה מודעי ולא אנסיה במידעם דעבד ליה כגון דאיתעביד מנהגא למיכתב ביה בשטרא וטפסא דשטרא ניהו ובלא דעתיה כתבין ליה ומשהדי ולא ממלכי ביה הוי מודעיה מודעא ואע"ג דלא אתניס בפירוש לבטולי מודעי דאי אתי למימ' לא תכתוב יתיה מאונס אע"ג דנימא צריך לאמלוכי בבטולי מודעי אי אמליכו ביה נמי יכיל למימר לא תכתוב וכיון דבכל הני מילי אונסא הוא הוי מודעיה מודעא ולא סגיא דמשכחיא דבטל לעולם ודילמא אית בעיקר מילתא מאי דלא ידעינא ליה לסברא מרנא ארווחי לנא במילתא ולתרוצי כדחזי וליפרש צריכי סהדי לאימלוכי בביטול מודעיה ורחמנא ליפוש אגריה. תחלת מאי דצריכנא לפרושי לכון דהאי דאיתקן בשטרי למיכתב ביטול מודעי ומודעי דמודעי ומודעי דנפקי מגו מודעי בשטרי מתנה הוא דאיתקן ואיתקן לבעל לאקרויי לבעל שמגרש את אשתו אילין מילו משום דמודע' שלא באונס לא מהני אלא בגט ומתנה בלחוד ומאן דמזבין נכסיה בדלא אניס לזבוני אונסא דאתי מאחרינא או לא כתי' בשטרא בטול מודעי לא פגים ביה מידעם ואי מסרי מוכר אלפא דמודעי לא פגמי כל עיקר בזביני אלא זביני שרירין וקיימין אבל ראובן דיהיב מתנה לשמעון וקמי דנכתוב ליה שטרא וקמי דלתפשיה ארעא מסר מודעא קמי סהדי ואמ' להון הוו יודעים דקא כתיבנא ליה לפלוני שטר מתנה על ארעא פלונית ולאו אדעתאי קא כתיבנא דלא גמרית ואקניתיה אלא למידחא עידנא הוא דכתיבא ולאטעיי ביה משום מילתא דצריכנא לה השתא שהידו וכתבו והבו לי דשטרא דכתבינן ליה בטל הוא ולא קני ליה מידעם וכתבין סהדי מודעא כתורה הזאת אע"ג דנפיק שטר מתנה מוחזק ביד שמעון אתי הדין מודעא ותבטיל ליה ובלבד שלא תהא בשטר מתנה ביטול מודעי אבל אי כתי' בשטר מתנה ביטול מודעי בטיל ההיא מודעא בשטר מתנה ומקיים שטר מתנה והילכך לית להון לעידי שטר מתנה למיכתב ביטול מודעי בשטר אלא כד אמ' להון הנותן מתנה בפירוש בטלית כל מודעי ואי אמ' להו כתובו והבו ליה שטר מתנה בכל לישנא דזכותא ולא אמר להו בטלית מודעי לית להון למיכתב עליה ביטול מודעי ואיכא מודעא דמודעא, והכין פירושה דאמ' לסהדי קא כתיבנא לפלוני שטר מתנה בארעא פלונית ואית בליבי מילתא דמפרישנא לה בתר הכין ומתנה דכתיבנא תליא במאי דדעתנא לפרושי והדין מודעא קא מסרנא קדמיכון דכמה דלא מיגליא דעתאי לאו מתנה היא והכי נמי קא הוה מודעיה (לקנאה) [לתנאה] דאמ' לשהדיה הכי גמרנא ומקנינא לה מתנתא דעביד כן וכן ולא קני מדעם אלא כדעביד כך וכך וקא מסרנא קדמיכון הדין מודעא כתובו והבו ליה וכד מבטיל מודעיה ותנאי בטלין מודעיה ותנאי, וכן נמי לענין גיטא מאן דמסר עליה מודעא בין לבטוליה בין לשוויי כתנאה מודעיה מודעא ואי בטיל ליה בטיל. והכי אמרינן [ערכין כ"א ע"ב] אמר רב ששת האי מאן דמסר מודעא אגיטא מודעיה מודעא ואי מבטיל ליה בטיל פשיטא לא צריכא דפייסוה וארצי מהו דתימא בטוליה בטליה קמ"ל א"כ ניתני כופין אותו עד שיתן מאי עד שיאמ' רוצה אני עד דמבטיל ליה למודעיה קמא. (כלומ') [כל אלו] מוסרין מודעא אעפ"י שאין שם (אותן) [אונס] וכשמבטלין אותן בדבריהם בטל ונהגין רבנן דלא כתבי גיטא כל עיקר עד דמבטיל בעל כל מודעי והני חיזוקי בהאי אתקינו כל מודעי ותנאי ומודעי דמודעי ומודעי דנפקי מגו מודעי ושטרי דזביני דכתי' איניש לרצוני ליכא למיכתב עליה מודעא אבל היכא דאונסין ליה לזבוני [אע"ג דיהבי ליה דמי אית ליה למימסר מודעא ואמר לסהדי פלוני קא אניס לי לזבוני] ליה ארעא פלונית ואנא לא קא ניחא לי לזבוני מיהו קא חיישנא מהדין אונסא דלא מיתעייק לי. וקא מסרנא מילי קודמיכון דלא גמרית ואקניתיה אלא מדחא הוא דקא דחינא ליה לשעתא מתוך אונס (וכל) [וכד] מסתליק אונסא ויכילנא לאפוקי להדא ארעא מן ידיה מהדרנא עליה דמים דשקילנא מיניה ומפיקנא ליה לארעא מן ידיה כען כתובו וחתומו והבו לי מודעא דנן ואנן סהדי ידעינן ביה באונסיה פלוני והד(י)א היא דאמרינן [ב"ב מ' ע"ב] אמרי נהרדעי כל מודעא דלא כתי' בה אנן סהדי ידעינן ביה באונסא דפלוני לא מודעא הוא, מודעא דמאי אי דגיטא או דמתנה גלויי מילתא בעלמא הוא דאלמא לא צריך למיכתב ביה דוכרן אונסא ואלא מודעא דזביני הא אמ' רבא לא כתבינן מודעא אזביני מודה רבא היכא דאניס כגון מעשה דפרדיסא אי אנסוהו אונס ברור לאינשי וזבין ולא מסר מודעא זביניה זביני אינון ולא יכיל לעלם לאהדרינון דאמ' רבא [שם מ"ח ע"א] הלכתא תליוה וזבין זביניה זביני. ועיקר דמילתא סברא הוא דאגב אונסא גמר ומקני אבל היכא דמסר מודעא וכתבו ליה גלי אדעתיה דלא גמר ומקני כמעשה דטבי תלייה לפפי בכנארא וזבין (דמותר) [דמתרץ] טעמא דרב הונא דאמ' אי לאו מודעא מאן דחתם אאשקלתא שפיר חתם רב הונא לטעמיה דאמ' תלוה וזבין זביניה זביני ולענין ביטול מודעי דעל זביניה ועל אביזריא או פשרה דמתעבדן באונסא תחלה היו יודעין דלאו מטופסא דשטרא ביטול מודעי לאו בהני ולא במתנה, וכבר פרישנא לעילא דלית להון לסהדי למיכתב ביטול מודעי ותנאי לא בשטר מכר ולא בשטר מתנה ולא בשטר אביזריא אלא כד אמ' להו בבירור ובטלית כל מודעי ותנאי וכי אמ' להו מוכר כתובו דבטלית כל מודעי וכתבן או לא אניס לא שנא כתובו ולא שנא לא כתובו או מסר מודעא לא מהני ליה ואי אנוס הוא אע"ג דאמ' להו בטלית כל מודעא ומודעי דנפקי מגו מודעי עד סוף כל מודעי כיון דבההוא אונס דאתניס לזבוני אתניס למימ' הכין לא בטיל מודעא ולא מהני ליה לאונס ביטול מודעי דאי כתי' בשטריה שם מידעם ובהכין קא (דכינן) [דינינן] והכי עבדו מאן דקדמו לנא וסמכינן על ההוא דאמרינן [שם מ"ז ע"ב] אמ' רב כהנא אי לא דאודי ליה הוה ממטי ליה ולחמריה לשחוור ומינה אמ' רב נחמן אמ' לי הונא וכולן שהביאו ראיה ראייתן ראיה ומעמידין שדה בידן גזלן שהביא ראיה אין ראייתו ראיה ואין מעמידין שדה בידו (ודאפקתון) [ודאסיקתון] אדעתכון דקמאי דתקינו [ל]מיכתב הני מילי בשטר זביני דדעתייהו דאי מבטל נאנס מודעיה בטיל לאו קושיא הוא אלא מילתא כדפרישנא לעילא דעיקר דילה בגט ומתנה ומאן דכתי' הכין בזביניה ואביזריא לשופרא דשטרא ולהנפושי מיליה הוא דכת' ומשום דאיכא מאן דכד מסר מודעא אמ' לסהדי דמודעא דאי אפילו מבטלינא ליה להדין מודעא לא ליבטול תקינו להנפושי ולמיסר ומודעי ומודעי דנפקי מגו מודעי עד סוף כל מודעי לסלוקי ספיקי והיכא דאתניס ומודעיה מתוך אונס או אמ' אלפא בהני מילי ובאונס אמ' לא מהני מודעא ולא בטיל מודעא. ודאקשיתון בסוף שאלתא לא משכחינן דאבטול ההוא מודעא לעולם הכין הוא כל זמן שהאונס קיים לא בטיל ההוא מודעא אבל אי מסתליק ההיא אונסא ומתבררא מילתא דמדעתיה ולרצונו (דמותר) [דמוכר] בטליה למודעיה וקיימינן לזבוני מאי בטול ההוא מודעא אבל כד אניס לבטוליה לא בטיל, ובההוא דתנן התם [ערכין כ"א ע"א] וכן אתה אומ' בגיטי נשים כופין אותו עד שיאמ' רוצה אני, ופרישנא בגמ' [שם ע"ב] עד דמבטיל ליה למודעא קמא לענין הנך דתנן [כתובות ע"ז ע"א] ואלו שכופין אותן להוציא דמן דינא כופין אותן בגיטין ואעפ"כ כד מסר מודעא לא מקיים גיטא ואי אמ' בטלתיה למודעא אפי' באונס בטיל דמן דינא אמ' ובהא נמי אמרינן בגמ' דחזקת הבתים [ב"ב מ"ח ע"א] דסבר מצוה לשמוע דברי חכמים והא בודאי לרצונו.
וזהו נוסח של שטר ביטול מודעי. יודעים אנו עדים חתומי מטה עדות ברורה שאמ' לנו פלוני בר' פלוני היו עלי עדים וקנו ממני וכתבו וחתמו עלי בכל לשון של זכות ותנו לו לפלוני בר' פלוני מחמת שרציתי ברצון נפשי בדלא אניסנא אלא בעין יפה ובדעת שלימה וברוח טובה מחמת אותו שטר מכירה ואם היא מתנה כותבין שטר מתנה שעשיתי לו ביום פלוני ובירח פלוני משדה פלוני ומסרתי עליה שטר מודעא מקודם ועכשיו אני מבטל לפניכם בדעת שלימה בלא אונס כלל אותה מודעא שמסרתי או מודעי דמודעי ותנאי דמסירין לי עליה (לי עליה) בטלין אינון מעכשו. ויש נמי מי שמוסיפין וכותבין ואעפ"י שהיא מילתא דלא צריכא או שעתיד אני למסור כולם אני מבטל אותו לפניכם בקנין זו בכל לשון דמבטלי בהו רבנן מודעאו' ותנאין בלא שום זכר אונס ומודעא כלל דלא למילף מנהון לעלם והעידו עלי אתון סהדי דאנא לא אניסנא ולא שנינא (בה דין) [בהדין] ביטול מודעי אלא ברעות נפשאי ובדעת מיושבת קא עבידנא ושטר ביטול מודעי זה הרי גלוי ומפורסם לכל וחזק ושריר ומקויים בלא אונס ושום ערמה ועלילה בעולם אלא הגון וישר כדרך כל שטרי ביטול מודעאות ותנאין ועלילות ותוסקפאות דנהיגין לבטלן בישראל כהוגן וכתיקון חכמים מיומא דנן ולעלם דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי אלא באחריות וכחומר כל שטרי ביטול מודעאות דנהיגין בישראל. וקנינא מפלוני זה בר' פלוני לפלוני זה בכל מאי דכתי' ומפרש לעילא במנא דכשר למקניא ביה, ומה שהיה בפנינו ביום פלוני לירח פלוני בשנה פלונית למניינא דרגילנא ביה במתא פלונית כתבנו וחתמנו ונתננו ביד פלוני זה להיות בידו לראיה ולזכות.
והשטר התשיעי הוא שטר אגרת בקרות. והיא ההכרזה שמכריזין קודם השומא מיהו בין שהיא השומא על נכסים בני חורין או כשהיא השומא על נכסים משועבדים כמו שפירשנו לעיל שהמלוה או הקונה באין וטורפין אותו שדה וכותבין שטר טירפא ואדרכתא ושומא כשגובה מנכסי' משועבדים אי נמי כשגובה מנכסים בני חורין כותבין לו האדרכתא והשומא וההכרזה בנתים בין האדרכתא והשומא ואותה השומא היא שטר אחד ידוע שהיא שטר שומת חוב אבל ההכרזה כשמכריזין על נכסי יתומים למוכרן כדי שימכרו יפה ואותה ההכרזה כשכותבין עליה שטר היא הקרויה בקרות וכדגרסינן בכתובות בפר' אלמנה ניזונית [ק' ע"ב] אמר אמימר משמיה דרב יוסף בית דין שמכרו שלא בהכרזה נעשו כמי שטעו בדבר משנה וחוזרין נעשו ודאי טעו דתנן שום הדיינין שלשים יום ושום ההקדש ש(ל)שים יום ומכריזין בבקר ובערב אי מההוא הוה אמינא הני מילי שליח אבל ב"ד לא קמ"ל דאפי' בית דין. איתיביה רב אשי לאמימר שום הדיינין שפיחת או שהותיר שתות מכרן בטל הא שוה בשוה מכרן קים מאי לאו דלא אכרוז לא בדאכרוז והא מדסיפא בדאכרוז הא רישא בדלא אכרוז דקתני סיפא אגרות בקרות אפי' מכרו שוה מאה במאתים או שוה מאתים במנה מכרן קיים לא רישא וסיפא בדאכרוז ולא קשיא כאן בדברים שמכריזין עליהן כאן בדברים שאין מכריזין עליהן רישא דקתני פיחת שתות או הותיר שתות מכרן בטל ואע"ג דאכרוז בדברים שאין מכריזין עליהם אי נמי בשעה שאין מכריזין אי נמי במקום שאין מכריזין דכיון דלא בעי הכרזה בין אכרוז בין לא אכרוז חד דינא הוא אם פיחת שתות או הותיר שתות מכרן בטל שוה בשוה מכרן קיים, וסיפא דקתני אם עשו בקורות אפי' מכרו שוה מאה במאתים או מאתים במאה מכרן קיים בדברים שמכריזין עליהם ובשעה שמכריזין ובמקום שמכריזין דכיון דאכריזו עלייהו כדחזי בין פיחתו בין הותירו מכרן קיים. ואלו דברים שאין מכריזין עליהן העבדים והשטרות והמטלטלין מאי טעמא אמ' עולא עבדים שמא ישמעו ויברחו שטרות ומטלטלין שמא יגנבו שעה (שיגנבו) [שאין מכריזין] כדאמרי נהרדעי לאכרגא ולמזוני מזבנא בלא אכרזתא מקום שאין מכריזין נהרדעא דאמ' רב נחמן מעולם לא עשו אגרות בנהרדעא סבור מינה משום דבקיאי בשומא אמ' ליה רב יוסף בר מניומי לדידי מיפרשא לי מיניה דרב נחמן משום דקרו ליה בני דאכלו נכסי דאכרזתא ולאחר שמכריזין על נכסי היתומים ומוכרין השדה שנותן בו יותר כותבין לו שטר מכירה והיאך הכריזו עליה ולמה הגיעו דמיה וכי זה נתן בה יותר מכל אדם ומכרוה לו בית דין אותו שטר והיא הקרויה אגרות בקרות.
וזהו נוסחו. [אנו] (אלו) בית דין החתומין למטה כך היה שיצא שטר חוב או משכונה או שטר כתובה או שטר בית דין שהיה לו לגבות כך וכך דינרין מנכסי פלוני שנפטר לבית עולמו וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק והובאו לפנינו אנו בית דין אותן שטרות לדין וראינו מן הדין שהיה לנו לגבות מנכסי היתומים לאלתר ולא היה בנו כח להשהות אותן השטרות עד שיגדלו היתומים מפני ייפוי כח דינם וכיון שכך יצא הדין שיגבו כך וכך דינרין לאלתר מנכסי היתומים חפשנו אחר עזבון הנפטר ומצינו שדה פלוני שהיא ראויה לימכר מכמה אנפי חדא שאינה לא עידית ולא בינונית אלא זיבורית ועוד שהיא במקום מיוחד למכירה ואכריזנא על ארעא דא תלתין יומין כדאמור רבנן ואמדנא ארעא פלונית בכך וכך ע"מ ליתן לאשה בכתובתה ולבעל חוב בחובו ובתר הכי אתא פלוני דנן על דמי ארעא כך וכך וזבנינא ליה אנחנא בי דינא להא ארעא לפלוני בר פלוני והיא דיליה ואשלים אילין זוזי דמיה זיבונא לידנא אנחנא בי דינא ויהיבנא לה לאיתתא או לבעל חוב כמא דאיתחייב יתמי מן דינא ומיומא דנן ולעלם לא ביתמי ולא בשום איניש בעלמא לתבוע ללוקח הזה בהאי ארעא מידי ואחריותא דהאי ארעא דזביננא לפלוני דנן יהא איתמי ושטר הכרזה זו ובקרות זו ומכירה זו חתוכה וחלוטה וכו' ועל היתומים ועל באי כחם לפצות ולהדיח וכותבין לו כל שאר שופרי דשטרא דזביניה ואיזבין ליה נמי להאי ארעא האשה בכתובתה או הבעל חוב בעצמו שמוסיפין הן בהכרזה על כל אדם כותבין להם נמי להאי שטרא הקרוי אגרות בקרות.
והשטר הס"ו הוא שטר שומא. והוא האמור עליה בפר' גט פשוט [ב"ב קס"ט ע"א] אמ' רב נחמן כל טירפא דלא כתי' ביה קרעיניה לשטרא דמלוה לא טירפא הוא וכל אדרכתא דלא כת' בה קרעיניה לטירפא לאו אדרכתא היא, וכל שומא דלא כת' בה קרעיניה לאדרכתא לאו שומא הוא וכבר פירשנו כל זה לעיל בענין שטר הראשון שהוא שטר אדרכתא ושטר השומא הוא שעושין אותה לאחר שעשו שטר האדרכתא כי בזמן שהוא מנכסים משועבדין עושין שטר טירפא ואחריה אדרכתא ואח"כ מכריזין ועושין השומא ובזמן שגובה מנכסים בני חורין עושין האדרכתא ומכריזין ואח"כ כותבין את השומא כמו שפירשנו לעיל בענין שטר אדרכתא. ופעמים שעושין שטר שומא על משכונה ידועה ואפי' אין לפניה שטר אדרכתא שעושין על חוב שמחוייב ראובן לשמעון בין בכתב בין בעל פה ואינו רוצה ראובן לפורעו שעושין לו בית דין שומא מקרקעות שלו כדי לגבות שמעון מהן כדי חובו על הדרכים שרואין ב"ד. ובסיעתא דשמיא אנו עתידין לפרש כל זה במקומו הראוי לו בהלכות שומא ולכך לא הארכנו כאן, ולעולם אין עושין שומא בין לאחר אדרכתא בין לאחר משכונה ידועה עד שמכריזין מקודם השומא ואח"כ עושין שומא, וכדתנן בערכין פ"ו [כ"א ע"ב] שום היתומים ל' יום ושום ההקדש ס' יום ומכריזין בבקר ובערב וכו', ואמרי' בגמר' מאי שנא בבקר ובערב אמ' רב יהודה בשעת הוצאת הפועלים ובשעת הכנסת הפועלים בשעת הוצאת הפועלים דאי איכא דני[חא] (חמרא) ליה למיזבן אמ' להו לפועלים זילו סיירו לה ניהלו בשעת הכנסת פועלים דנידכר דאמ' להו ניזיל ונישייליניה. תניא נמי הכי שום היתומים ל' יום ושום ההקדש ס' יום ומכריזין בבקר ובערב בשעת הוצאת פועלים ובשעת הכנסת פועלים או[מר] שדה פלונית בסימניה ובמצרניה כך היא יפה ובכך היא שומא כל הרוצה ליקח יבוא ויקח על מנת ליתן לאשה בכתובתה ולבעל חוב את חובו דאיכא דניחא ליה באשה ואיכא דניחא ליה לבעל חוב איכא דניחא ליה באשה דשקלה על יד על יד ואיכא דניחא ליה בבעל חוב דמיקל בזוזי. [כ"ב ע"א] אמ' רב חסדא בא להכריז רצופים שלשים יום בשני ובה' שישים ואע"ג דכד חשיב להו מר (לימא) [ליומי] דאכרוזי לא הויא שישים [אלא] תמני סרי יומי כיון דמישכא שמעי אינשי. וגרסינן נמי בפר' אלמנה ניזונת [כתובות ק' ע"ב] אמ' אמימר משמיה דרב יוסף בית דין שמכרו בלא הכרזה נעשו כמו שטעו בדבר משנה וחוזרים נעשו ודאי טעו, דתנן שום היתומים שלשים יום ושום ההקדש ס' יום וכו', אי מההיא הוה אמינא שליח אבל בית דין לא קמ"ל דאפי' בית דין, ואין מכריזין אלא קרקעות של יתומים אבל לא העבדים והשטרות והמטלטלין אבל אם הוצרכו בית דין למכור מקרקע של יתומים לכרגא ולמזוני ולקבורה מזבני בלא אכרזתא. וכי היכי דמכרזי בקרקע דיתומים כד שיימיהא יתיה בית דין בשומא לבעל חוב הכי נמי מכרזי בקרקע דשאר כל אדם כד שיימי יתיה בית דין בשומא מיהו הכרזה דשאר בני אדם דלאו יתומים אינון איכא מאן דאמ' דעבדינן השתא בהכרזה דידהו כדנהיגי בכל אתרא ואתרא ולא צריך כולי האי שלשים יום בהכרזה דיתמי. וגרסינן בפר' המפקיד [ב"מ ל"ה ע"א] ההוא גברא דאפקיד כיפי לחבריה אמ' ליה הב לי כיפאי אמ' ליה לא ידענא היכא אתנחתינהו אתא לקמיה דרב נחמן א"ל כל לא ידענא פשיעותא הוא זיל שלים לא שלם, אגביה רב נחמן לאפדניה מיניה לסוף אישתכח כיפי (ואקוד) [ואיקור]. אמ' רב נחמן הדר כיפיה למאריה והדרא אפדנא למארה אמ' רבא הוה יתיבנא קמיה דרב נחמן ופירקן המפקיד (הזה) [הוה] אמינא ליה שילם ולא רצה לישבע ולא אהדר לי ולא מידי ושפיר עבד דלא אהדר לי מאי טעמא התם לא אטרחיה לבי דינא [הכא אטרחיה לבי דינא] דהא אגבי לאפדניה מיניה בעל כרחיה. לימא קסבר רב נחמן שומא הדרא לעולם לא שאני התם דשומא בטעות הוי דהא הוו כיפי מעיקרא. אמרי נהרדעי שומא הדרא עד תריסר ירחי שתא, אמ' אמימר אנא נהרדעי אנא וסבירא לי דשומא הדרא לעולם והלכתא שומא הדרא לעולם משום שנאמ' ועשית הישר בעיני י"י. פשיטא שמו לה לבעל חוב ואזל איהו ושמא לבעל חוב דידיה אמ' ליה לא עדיפת מגברא דאתית מחמתיה זבנא אורתא יהבה במתנה (הוי) [הני] אדעתא דארעא נחות ולאו אדעתא דזוזי נחות ולא הדרא. שמו לה לאינתתא ואינסיבא בעל בנכסי אשתו לוקח הוי לא מיהדר ולא מהדרינן ליה דאמ' ר' יוסי בר' חנינא באושא התקינו האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מידי הלקוחות. אגבייה איהו מדעתיה בחובו פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמ' הדרא וחד אמ' לא הדרא מאן דאמ' לא הדרא דהא מדעתא דנפשיה אגבייה והא זביני מעליא הוא. ומאן דאמ' הדרא סבר [לא מדעתיה דנפשיה אגבייה] ולאו זביני מעליא היא והאי דאגבייה ולא אתא לבי דינא מחמת כיסופא הוא דאגבייה וקיימ' לן דכל היכא דפליגי רב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל הילכך אי אגבייה הלוה למלוה מדעתיה דנפשיה שלא בבית [דין] לא הדרא. מאימת אכיל פירי הוא דיהבינן ליה בשומא אמ' רבה מכי מטיא אדרכתא לידיה אביי אמ' עידיו בחותמיו זכין לו רבא אמ' מכי שלמא אכרזתא וקיימ' לן כרבא.
וזהו נוסח שטר שומא. אנו בית דין החתומין למטה כך היה שבא לפנינו פלוני בן פלוני והוציא לפנינו שטר חוב מקויים כראוי מכך וכך דינרין שהיה לו על פלוני בן פלוני והוזקקנו לעדותן של עדים ונמצא עדותן מכוונת ומקויימת כראוי וחזרנו על פלוני זה הלוה ולא מצאנו לו כלום ממה שיפרע ממנו פלוני המלוה את חובו ומצאנו שמכר לפלוני אחר זמן הלואה זה שדה פלונית ועשינו בו סדר הדין כולו בשטר הטירפא ואחר כך קרענו אותו שטר טירפא ועשינו לו סדר אדרכתא ובתר כן בעא מיננא הדין פלוני למישם ליה בזוזי הדא ארעא דכתיבנא באדרכתא ואחר כך קרענא שטר האדרכתא והכריזו שלוה לו כראוי על שדה זו ולא עלו דמיה לכך וכך דינרי' ושדרנא מבי דינא אינשי מהימנא ודבקיאין בשומא ושמו ליה הדין ארעא בכך וכך זוזי והרי היא דיליה למיכל פירותיה בלא נכיתא ובהיתרא ולמיעבד בארעא דא כל רעות נפש[י]ה לזבונה ולאורתא ולמיהבה במתנה ולמבניה (ולמשתריה) [ולמסתריה] ולשוויי אריסי וחכירי ושתלי ואינש לא ימחי בידיה מן יומא דנן ולעלם לא הדין פלוני דהוה דיליה מקודם ולא ירתוהי ולא הדין פלוני דטריפנא ליה מיניה בדינא ולא אינש אחרינא מעלמא דהכי הוה איתפסק דינא קדמנא אנחנא דייניא דחתימין לתתא ועבדנא ביה כוליה סידרא דדינא כדאחזו לנא מן שמיא ולא עוד אלא דאלו אתא איניש מעלמא וטריף לה מהדין פלוני דשיימנא ליה בדינא אחריותיה על הדין פלוני דהוה מקודם לכן משתכח ליה מידי במה לאפרועי מיניה. ומאי דהוה קדמנא אנחנא דייני ושיימנא ליה כדחזי ביום פלוני לשנה פלונית כתיבנא וחתימנא ויהיבנא בידיה לראיה ולזכות והכל שריר וקיים.
ואם זה בעל חוב גובה מנכסים בני חורין כותבין הכי. אנו בית דין החתומין למטה כך היה שבא לפנינו פלוני בן פלוני והוציא לפנינו שטר חוב מקויים כראוי מחזיק כך וכך זהובים שהיה לו על פלוני והוזקקנו לעדותן של עדים ונמצאת עדותן מכוונת ומקויימת כראוי וחזרנו על פלוני זה הלוה ולא מצאנו לו ראוי לפרוע לזה החוב אלא שדה פלוני ועשינו בו הדין כולו בשטר האדרכתא ואחר כך קרענו אותו שטר האדרכתא והכריזו לו שלוחינו כראוי על שדה זו כולה כיון שהוא גוביה מיניה דידיה. ואם הוא נמי שומא לבדה כגון שאין לפניה אדרכתא כלל אלא שהיה ממושכן בידו אותה שדה ועושין לו ב"ד שומא ממנו על הדרכים הידועים שכותבין עליהם השומא לבדה בלא שטר לפי שאין זה מקומו להאריך כאן, ובסייעתא דשמיא אנו עתידין לפרשו לפנינו בהלכות השומא.
